תחזיתו הקודרת של ראש הממשלה נתניהו התבררה כמדויקת. הוא הבין כי העסקה שנרקמה בין הנשיא אובמה לבין איראן תגרום בסבירות גבוהה למלחמה במזרח התיכון, ותגביר את הסיכוי שבסופו של דבר יהיה צורך להשתמש בכוח להשמיד את תשתית הגרעין האיראנית. שום מנהיג ישראלי אחראי לא יכול היה לוותר על ההזדמנות להזהיר את העולם מעל הבמה החשובה ביותר בארה״ב.
מאמר זה נכתב ופורסם על ידי יעקב עמידרור יחד עם יעקב נגל וג’ונתן שכטר. (ראו ביוגרפיות בהמשך).
לפני חמש שנים (בשבוע שעבר) נאם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בפני מליאת בית הנבחרים והסנט האמריקניים על עסקת הגרעין המתרקמת מול איראן, שבאותה תקופה התעצבה לעסקה שמאוחר יותר כונתה באנגלית ה-JCPOA. נאום זה נשאר שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. תומכי העסקה עדיין מתלוננים שיושב הראש של בית הנבחרים דאז, יחד עם שגריר ישראל בוושינגטון, ארגנו את ההזמנה לגבעת הקפיטול מאחורי גבו של הבית הלבן.
בירושלים נראתה התלונה הזו מאז ומתמיד צבועה. החטא המקורי (אם כי ללא ספק לא האחרון) של המשא ומתן הגרעיני האמריקאי עם איראן היה ניהולו בחשאי, מאחורי גבה של מדינת ישראל. אף אחת מהמדינות שאיראן איימה עליהן ביותר לא עודכנה על קיומם של מגעים אלו. ישראל נדהמה ללמוד ממקורות מודיעין שבעלת הברית הגדולה ביותר שלה מנהלת מו”מ חשאי, מאחורי גבה, עם האויב הגדול ביותר שלה, ועוד לגבי האיום החמור ביותר העומד בפני המדינה היהודית. כשנשאלו ישירות על המפגשים, לא השיבו עמיתינו האמריקנים בכנות (בלשון המעטה).
במרץ 2015 היה עדיין ה-JCPOA חודשים אחדים לפני סיכומו. תומכי העסקה ומתנגדיה הסתמכו על הערכות שונות, למעשה על הניחושים הטובים ביותר שלהם לגבי החודשים והשנים שיבואו. ראש הממשלה נתניהו הגיע לקונגרס כדי להציג את הערכתה של ישראל לגבי ההשלכות של החתימה על ה-JCPOA.
נתניהו הזהיר מפני שלוש סכנות הנובעות מהעסקה. ראשית, הוא טען, כי “שכניה של ישראל, שכניה של איראן, מבינים כי איראן תהפוך לאגרסיבית יותר ותתמוך הרבה יותר בטרור כאשר כלכלתה לא תהיה כבולה…”. שנית, מתן היתר לאיראן להישאר עם תשתית גרעינית נרחבת ומתרחבת, שאינה נחוצה לתוכנית אנרגיה גרעינית אזרחית, במקביל להמשך המחקר והפיתוח של צנטריפוגות מתקדמות, שבו לא נגעו, תביא את טהרן למרחק של “שבועות מהגעה למספיק אורניום מועשר לצורך בניית ארסנל רחב של נשק גרעיני”, כאשר ההגבלות הנובעות מהעסקה תוסרנה לאחר 10 עד 15 שנים. שלישית, חתימה על העסקה תסמן “פרידה מהתוכניות להגבלת תפוצתו של הנשק הגרעיני”, מכיוון ששכנותיה של איראן תתעקשנה לקבל לעצמן את אותן היכולות שהיא קיבלה, מה שעשוי להוביל למירוץ נשק גרעיני אזורי.
לעומתו הימרו תומכי העסקה שאיראן, שתתעשר מאוד בעקבות העסקה, תהפוך למתונה, לפני שההגבלות הנובעות מהעסקה תפוגנה, וכאשר היא בכל מקרה נשארת מחויבת לאורך זמן לא לפתח נשק גרעיני.
היום כבר לא צריך לנחש: ההתפתחויות בחמש השנים שעברו מאז חתימת ההסכם מאפשרות להשוות בין ההערכות המתחרות של 2015. כעת אנו יודעים כי התחזית הקודרת של נתניהו הוכיחה את עצמה כמדויקת יותר מהתחזיות האחרות.
תומכי העסקה טוענים כי איראן הפכה לאגרסיבית יותר לאחר שהנשיא דונלד טראמפ נסוג מה-JCPOA. זה נכון, אבל זו גם טענה מטעה המבוססת על תפיסת עולם מסוימת מאוד ועל התעלמות מהמציאות שלפני פרישת ארה”ב מההסכם. תפיסה זו מתעלמת מהגברת התוקפנות של איראן בכל האזור שליוותה את יישום העסקה. בעקבות העסקה ב-2015 התחזק קאסם סולימני (ממנו הוסרו כמה מהסנקציות) מאוד מבחינה פיננסית, מה שאפשר לו להוביל את מאמצי השיא של איראן לזרוע טרור ושפיכות דמים בתימן, סוריה, עיראק, לבנון, עזה ובנתיבי המים של כל האזור, והכול לפני פרישת ארה”ב מההסכם.
לאחר שהעסקה נכנסה לתוקף ונכסים שהיו כפופים לסנקציות חדלו להיות מוקפאים, גדל תקציב הביטחון של איראן (שבסביבות שני שלישים ממנו מיועדים למשמרות המהפכה הקיצוניים) בכ-30%-40%. התקציבים שאיראן העבירה לחיזבאללה, לחמאס ולארגוני טרור אחרים הגיעו לכמיליארד דולר בשנה. איראן המשיכה להתעלם מחובותיה וממגבלותיה על פיתוח טילים ועל ייצוא אמצעי לחימה. משמרות המהפכה החלו לבסס נוכחות צבאית קבועה בסוריה, שאפשרה להם לתכנן ולבצע התקפות של מל”טים וטילים על ישראל. הואצו ההתקפות הח’ותיות על סעודיה, תוך שימוש בטילים איראניים. חודשיים לאחר סיכום העסקה הציבה רוסיה את כוחותיה, לצד כוחות “לגיטימיים” של איראן, בסוריה. אנחנו יכולים לשער מה היה קורה אילו לא הייתה ארצות הברית נסוגה מהעסקה במאי 2018, אך אנו יודעים בוודאות שאז כבר היה ברור שבמקום לקנות ולהבטיח את המתינות של איראן מימן ההסכם את התוקפנות שלה.
הממשל האמריקני הקודם, כמו גם פקידי האיחוד האירופי הקודמים והנוכחיים, טענו, ועדיין טוענים, כי ה-JCPOA עבד. אנחנו מסכימים שהעסקה עשתה בדיוק את מה שהיא נועדה לעשות: היא אפשרה לאיראן להמשיך להעשיר אורניום, תוך המשך הפיתוח של צנטריפוגות מתקדמות יותר וטילים בעלי יכולת לנשיאת ראשי נפץ גרעיניים. זו הסיבה לכך שהרבה לפני שארה”ב נסוגה מההסכם החלו מדינות ברחבי המזרח התיכון להתנהל תוך ציפייה לאיראן חמושה בנשק גרעיני. כך למשל סעודיה סירבה להתחייב לא להעשיר אורניום, ובכירים באיחוד האמירויות הביעו מחשבה שנייה על התחייבויותיהם לזנוח את השאיפה לשלוט בכל מחזור הדלק הגרעיני. ההתעניינות הגוברת של מצרים ומדינות אחרות בטכנולוגיות רלוונטיות לנשק גרעיני הייתה שקטה יותר, אך לא פחות נחושה. בסתיו האחרון הביע נשיא תורכיה את רצונו לקבל לרשותו לא רק את השליטה בכל מחזור הדלק, אלא גם את הנשק הגרעיני עצמו.
בתחילת 2018 שם המוסד הישראלי, במבצע דרמטי, את ידו על “הארכיון האטומי” של איראן. למרות הבטחות ההסכם למתן “שקיפות רחבה ורובוסטית”, אנו יודעים כיום שבחודשים שלאחר סיכום ה-JCPOA האיצה איראן את מאמציה לאסוף, לארגן ולהסתיר את החומר העצום (שנתפס במבצע) המפרט את העבודה הנרחבת שלה כדי לפתח ולייצר נשק גרעיני. גילוי הארכיון חשף הן את הכוונות לטווח ארוך של איראן והן את הפגמים הרבים של ה-JCPOA.
חומרי הארכיון מתעדים בקפדנות ובפירוט נרחב את פרויקט הנשק הגרעיני של איראן, שהיה מתקדם יותר מאשר הובן בעבר. יחד עם זאת, 159 עמודי ה-JCPOA טיפלו בנושא פיתוח מערכת הנשק (weaponization) בפרק קצר ביותר של כחצי עמוד בלבד, בשפה כללית וללא שום קביעה ביצועית ברורה המתייחסת ליכולת הבקרה ו/או להטלת עונשים בגין הפרות בתחום קריטי זה. פרק זה נכתב באופן חסר שיניים לחלוטין, והפך לאחד מהחורים הגדולים בעסקה, שהבטיחה לכאורה פיקוח חודרני ורחב הכולל גם “בדיקות חסרות תקדים”. יותר משנה וחצי לאחר שהעסקה יושמה אמר המנהל הכללי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א) בלשון דיפלומטית כי הכלים לאמת סעיף זה הינם “מוגבלים”. בהתחשב בפירוט המבצעי המופיע בסעיפים אחרים של ה-JCPOA נראה ברור כי מחברי ההסכם התכוונו להשאיר פרק קריטי זה ברמה ההצהרתית, שלא תיאכף. אלפי הדפים שנמצאו בארכיון מלמדים עד כמה היה מהלך זה פזיז, רשלני, חסר אחריות ומסוכן.
הדיוק של תחזיות נתניהו לא היה תוצאה של מודיעין טוב, הבנה עמוקה יותר של איראן או תובנות דיפלומטיות מיוחדות. הוא פשוט הכיר בכך שארה”ב שינתה באופן מהותי את מטרותיו של ההסכם. פקידי הממשל הבכירים המשיכו לספר לעמיתיהם הישראלים שהמטרה הינה לפרק את תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, אולם התברר כי מטרותיו של הבית הלבן היו הרבה יותר צנועות: להגיע לעסקה שתהווה את המורשת הדיפלומטית של כהונת הממשל ותו לא. לשם כך, מטרתם החדשה המוגבלת הייתה למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני בטווח הקצר בלבד. מה שהוגדר על ידי הממשל כפתרון קבוע לבעיית תוכנית הגרעין האיראנית פינה את מקומו לדחיית ההגעה לנשק ולניטור בלבד, בזמן שבפועל השתכללה התוכנית ובאופן אירוני ההסכם דווקא הקנה לה לגיטימיות, אף על פי שבתקופת ההסכם שיפרה איראן את מצבה בכמה תחומים חשובים בתוכנית הגרעין (צנטריפוגות מתקדמות וטילים משופרים). הראיות לשינוי המדיניות האמריקנית הגיעו באופן מדורג, אך בסופו של דבר מכריע.
היו סימנים רבים לחשיבות הסימבולית שייחס הבית הלבן לעסקה עם איראן. בינואר 2014, לדוגמה, אמר סגן היועץ לביטחון לאומי, בן רודס, לקבוצה של פעילים פרוגרסיביים, על פי הדיווחים: “זה כנראה הדבר הגדול ביותר שהנשיא אובמה יעשה בקדנציה השנייה שלו בנושאי מדיניות חוץ”. על מנת ששומעיו יבינו את גודל ההישג הצפוי וישימו את דבריו בהקשר הנכון השווה רודס את העסקה עם איראן לתוכנית ביטוח הבריאות, שהייתה הדגל החשוב ביותר של הממשל בחקיקה שהוא הביא לקונגרס בתקופת אובמה. אין ספק שמנהלי המו”מ מטעם איראן, שקראו את דבריו של רודס, ידעו גם הם לשים את דבריו בהקשר הרצוי להם. נוצר מצב אירוני שהאיראנים ניצלו אותו היטב: למרות כל הלחצים על טהראן, היה ברור שארה”ב רצתה את ההסכם אפילו יותר ממה שאיראן הייתה צריכה אותו, ואיראן הייתה זקוקה לו נואשות.
אולי ההוכחה המרשיעה ביותר לסדרי העדיפויות המשתנים של הבית הלבן נמצאת בבחינת המידע המטעה שהעבירו פקידי הממשל הבכירים במודע לישראל, בזמן שהם מוותרים במקביל על עמדותיהם הבסיסיות ביותר במו”מ מול האיראנים. בזמן שלישראל הובטח שוב ושוב כי בכל עסקה סופית איראן תישאר עם אפס אורניום מועשר ועם אפס צנטריפוגות, הנשיא כבר החליט להיענות לדרישה האיראנית להמשך העשרת אורניום. פקיד בכיר מאוד בבית הלבן הגיע מאוחר יותר לירושלים והבטיח לנתניהו ישירות שזמן הפריצה האיראני לחומר גרעיני יימדד בשנים (הגורם הרשמי הדגיש שמדובר בשנים, ברבים). למרות כל זאת מחברי ההסכם התגאו לאחר מכן בכך שההסכם מבטיח זמן פריצה של כשנה אחת. נאמר לישראל בהזדמנויות רבות, כולל על ידי הנשיא עצמו, כי “אי הגעה לעסקה עדיפה על הגעה לעסקה גרועה”. בפועל הגיע צוות המשא ומתן של ארה”ב להסכם רע, גם על פי הסטנדרטים שארה”ב קבעה לעצמה.
הוויתורים הדרמטיים הבהירו למקבלי ההחלטות בישראל כי הממשל הגיע לידי החלטה שהגעה לביצוע העסקה חשובה יותר מיעילותה ומתוכנה. השקרים נועדו להשאיר את האופוזיציה הישראלית לעסקה רדומה עד שיהיה מאוחר מדי.
כל זה הצביע על עסקה שאינה מיועדת לפתור את אתגר תוכנית הגרעין האיראנית אלא להפוך אותה לבעיה גדולה יותר של מישהו אחר בהמשך הדרך.
הנשיא עצמו אישר את ההערכה הישראלית ואת חששותינו, כאשר כחודש לאחר הנאום הוא סיפר ל-NPR: “מה שיותר רלוונטי הוא הפחד ממה שיהיה, כאשר בשנים ה-13, 14, 15 להסכם יהיו להם צנטריפוגות מתקדמות שיכולות להעשיר אורניום במהירות רבה ובנקודה הזאת, זמני הפריצה לנשק יתכווצו כמעט לאפס”. ראש הממשלה קרא נכון את דברי הנשיא, עוד לפני שנאמרו.
הנזק לישראל בפוליטיקה האמריקנית כתוצאה מהנאום נצפה כתופעת לוואי מצערת של החלטה שיש לה השלכות של חיים ומוות עבור ישראל. במובן זה החלטתו של נתניהו דמתה להחלטתו של מנחם בגין בשנת 1981 להרוס את הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק. החשיבות של מניעת השגת נשק גרעיני מסדאם חוסיין הובילה את מנחם בגין לקחת את הסיכון שבהתמודדות עם הממשל האמריקאי (ואחרים), כולל קבלת ביקורת חריפה לאחר התקיפה. בגין האמין שאין לו ברירה.
גם לנתניהו לא הייתה ברירה. לאחר שהממשל האמריקאי נכנע לדרישותיה של איראן, ניסה שוב ושוב להונות את ישראל והתעלם מהאזהרות הפרטיות והפומביות של ראש הממשלה לגבי הכיוון שאליו הוביל ה-JCPOA, הוא היה מחויב לנאום גם מתוקף תפקידו וגם בהיבט המוסרי. הוא היה חייב לעשות כמיטב יכולתו כדי למנוע תוקפנות איראנית נוספת ומירוץ חימוש גרעיני אזורי, אך יותר מכול למנוע ממשטר שקורא להשמדתה של ישראל לרכוש את האמצעים שיאפשרו לו בעתיד להפוך את השאיפות הרצחניות הללו לפעולות ממשיות, לא רק בתקופת ההסכם, אלא גם בטווח הארוך ביותר. אף מנהיג אחראי לא יכול היה לוותר על ההזדמנות לעשות מאמץ אחרון, מעל הבמה החשובה ביותר בארצות הברית וכנראה בעולם, כדי למנוע את מה שארצו ראתה כאסון כבד ההולך ומתקרב.
באותו זמן, תומכי העסקה טבעו מטבע לשון קליט שקבע כי החלופה ל-JCPOA הינה מלחמה. הם טעו גם לגבי זה. לעומתם ראש הממשלה הבין כי דווקא העסקה הרעה המתרקמת תגרום בסבירות גבוהה יותר למלחמה במזרח התיכון, כי היא תגביר את הסיכוי שבסופו של דבר יהיה צורך להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית בכוח. הוא רצה שאם יגיע היום הנורא הזה, לא משנה מי יוביל את ישראל באותה עת, חשוב שהוא יהיה מסוגל להצביע על הנאום ולומר שעשינו כל שיכולנו כדי להימנע מהתוצאה הטרגית והצפויה הזאת.
פורסם ב-מעריב 13.03.2020
יונתן שכטר היה היועץ המדיני לראש ממשלת ישראל בשנים 2015-2018.
תא”ל (מיל’) פרופסור יעקב נגל, משמש עמית בכיר בקרן להגנה על הדמוקרטיה (FDD) והינו פרופסור אורח בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. היה היועץ לביטחון לאומי לראש ממשלת ישראל וראש המטה לביטחון לאומי של ישראל (בפועל) בשנים 2016-2017.
אלוף (מיל’) יעקב עמידרור הינו עמית בכיר ע”ש רוסהנדלר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) וחבר כבוד במרכז גמונדר של JINSA בוושינגטון. היה היועץ הביטחון הלאומי לראש ממשלת ישראל וראש המטה לביטחון לאומי בשנים 2011-2013.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: US Congress / Public domain